דרך בורמה

הכל התחיל בדילמה הגדולה: "לנסוע, או לא לנסוע לבורמה[1]???". בבורמה שולט משטר צבאי טוטליטארי שמדכא את העם. העובדה שטיול בבורמה מכניס כסף למדינה, כסף שמשמש את המשטר למעשי העוולה שלו, ומשמש להלבנת כספי סמים היוותה שיקול כבד נגד נסיעה לשם.

אבל…כשגילינו שיש כמה שטיקים שאפשר לעשות שיהפכו את העסק ללגיטימי, כמו למשל, להימנע מהחלפת הכסף הממשלתית בשדה התעופה תוך שימוש בשוחד של הפקידים, זה התחיל להראות יותר מעניין. סוף, סוף, אנחנו – שתמיד סבלנו מצייתנות יותר לחוקים , שהעבירה הכי קיצונית שעשינו בחיינו הייתה מעבר ברמזור אדום להולכי רגל– סוף, סוף, הזדמנות לעבור על החוק ושזה גם יהיה מוסרי ואפילו אמיץ – מעולה!

אז הלכנו לשוק בבודגאיה (הודו) וקנינו כל מיני "שוחדים" – שעון מזויף, ומחשב כיס, לק ואודם, והכנו שטרות של דולר ושל חמישיות לשיחודים, והמשכנו לכלכתה והמראנו.

התהליך של השוחד בשדה התעופה הייתה הרבה יותר פשוטה משצפינו. עשו את זזה אלה שלפנינו, והיה נראה כאילו מדובר בפרוצדורה נורמטיבית לחלוטין. כל כך נורמטיבית, שהפקידה לא הסכימה לקבל את הלק שהצענו לה, והתעקשה על שטר של $10. התמקחנו, שילמנו, נסענו.

השלב הבא בניסיון להיות מתוחכמים היה לנסות לעשות את המסלול הבורמזי הפוך מכולם! הצלחנו. סתם היה קשה. השלב הבא היה לנסות להתחקות אחרי מנהיגי ההתנגדות ולדבר איתם. בצפון מזרח בורמה, בסיפו, (Hsipo), מצאנו את מיסטר דונאלד: אחיינו של נסיך ממלכת השאן שנושל ממלוכתו. נסיך שרבים מבני עמו חיים בעוני נורא – עד מוות, במובן הפיזי של המילה, אחרים בחרו להפוך למגדלי וסוחרי סמים, (אופיום), ואחרים ממשיכים לנהל לוחמת גרילה נגד המשטר מתוך שאיפה להביא לעצמאות לבני השאן, או לכל הפחות לדמוקרטיה. נסיך בלי ממלכה, שכל שנותר לו, הוא לארח תיירים מהמערב, ולספר להם את סיפורו במה שנותר מארמונו המפואר.

אבל השיא של המסע שלנו היה ללא ספק הפגישה עם par par lay, מה-  moustache brothers, ואחיו לומו, (lumo). פרפר ליי, הוא הקומיקאי המפורסם ביותר בבורמה. במסיבת יום העצמאות בביתה של אנג סן סו צ'י, (מנהיגת המפלגה הדמוקרטית הבורמזית ה- NLD, הוא סיפר 1000 בדיחות, (!), על "מס' 1", (מנהיג המשטר הטוטליטארי בבורמה כיום). כבר בתום המופע נאסרו פרפר ליי ועוד קומיקאים ואמנים רבים נוספים. במדריך הטיולים שלנו קראנו שפרפר ליי עדיין במאסר ובודות פרך. כשהלכנו לבית משפחת ה- moustache brothers, היה זה למרות ידיעות כי המופע המחתרתי שהם מעלים בסלון ביתם, הופסק ע"י המשטר. נורא שמחנו לגלות שהמופע מתקיים ושאנחנו ועוד מספר קטן של מערביים הגענו לראות את ההופעה. גבר בורמזי בשנות ה- 50 לחייו התיישב לידינו, ורמז לנו להגיש לו את מדריך הטיולים. הוא פתח בעמוד שמספר על פרפר ליי, הצביע על תמונתו של האמן הצעיר, הצביע על עצמו ואמר – "parpar lay", לקח לנו זמן והסבר של לומו, (המדבר אנגלית שוטפת), כדי להבין שלצדנו יושב באמת פרפר ליי. הוא שוחרר שלושה חדשים קודם לכן מהמאסר, והתמונות במדריך הטיולים היו "קצת" לא מעודכנות. בין אם זו קלישאה ובין אם לאו, עבור שנינו היה זה הרגע המרגש ביותר בטיול. להיפגש פנים אל פנים עם לוחם חירות, אסיר פוליטי – גיבור. בהמשך המופע, (שאת רובו הנחה לומו), נתן פרפר ליי קטע קומי בבורמזית. למרות הבדלי השפה, הצלחנו להבין בקלות, איך הפך האיש לקומיקאי המפורסם ביותר בבורמה. הזיק בעיניים, המבט השובב, הכריזמה המתפרצת, התגברה על כל מחסום של שפה. בהמשך הטיול, הזדמן לנו לפגוש גיבורים רבים נוספים. הנסיבות הקשות, הופכות את הגבורה לקלה יחסית להשגה בבורמה, אך על כך בהמשך.

השיחה עם מר דונאלד, ההופעה הפוליטית מאוד של האחים שפם, ופגישות עם אנשים נוספים, עודדו אותנו להמשיך במסע בעקבות הדמוקרטיה בבורמה. מסע שישתרע מעבר לניסיונות "לעבוד" על פקידי השלטון. ניסינו פעם אחת להתקרב אל ביתה של אנג סן סו צ'י בינגון, אך ללא הועיל, (השוטרים עוצרים אותך מכל כיוון דרכו תנסה להיכנס…), הלכנו לבקר בבית המפלגה הדמוקרטית, (NLD), אך גילינו שמדובר בסה"כ בסוג של מתנ"ס, מה שהסביר לנו מדוע המשטר מאפשר את קיומו, (אח"כ גילינו שטעינו…), והיה נראה כאילו תמו הפרקים המעניינים בביקורנו בבורמה. צירוף מקרים, נתן לנו הזדמנות להמשיך במסע.   במהלך ביקורנו חל יום העצמאות של בורמה[2]. נודע לנו כי המשטר אישר באופן חד פעמי לערוך חגיגות יום העצמאות בסניף המפלגה הדמוקרטית[3]. החלטנו, כמובן,  ללכת. סביב סניף המפלגה היו עיתונאים רבים, השגרירים של כל המדינות הדמוקרטיות פרט לאחת, (נחשו איזה?…), הגיעו לטקס, והיו גם מספר תיירים. לאחר הטקס הסתובבנו בין האנשים, דיברנו איתם. היה מדהים לפגוש כל כך הרבה אנשים שישבו בכלא במאסר פוליטי, נשים  של גברים שנמצאים כעת במאסר. לחשוב שאחרי כל הסבל שעברו, ולמרות הסכנה הברורה והמיידית, האנשים האלה מעזים לפקוד את סניף המפלגה, לענות תג של המפלגה ותג עם תמונה של סו קי. איזה אומץ!. שכחנו לציין, הייתה כמובן נוכחות מסיבית של כוחות הביטחון, המשטרה הסמויה. מצלמת וידאו הוצבה מול דלת הכניסה לבית המפלגה, ומצלמות סטילס נוספות צילמו את כל מי שהסתובב בשטח. תהינו איך הם יתייחסו לתיירים שהגיעו לכנס. לתיירים שהסתובבו בין האנשים, תרמו למפלגה, רכשו תגים… אז התחלנו לחשוש.

למרות החשש, המשכנו בימים הבאים להסתובב כשתגי ה-NLD על חזנו. חשבנו שזה המינימום שאנחנו חייבים לעם הבורמזי – להראות שאנו מאמינים בצדקת דרכו ותומכים בו, הלא הבטחנו לעצמנו כשנכנסנו לבורמה, שאנו נכנסים רק בתנאי שנעשה עם זה משהו טוב, ולא סתם נתרום עוד כסף למשטר המושחת. עמדנו אז בפני נסיעה לדרום בורמה, איזור שנפתח לא מזמן לתיירים, (רק חלקים קטנים של בורמה פתוחים לתיירים), ושאמור, לפיכך, להיות מקום מעניין לביקור – מקום שלא ביקרו בו מערביים רבים לפנינו. שם התחילו הקשיים. לקח המון זמן עד שהצלחנו למצוא הסעה לדרום, למרות שהאתר הראשון בו ביקרנו, (הסלע המוזהב), הנו אחד האתרים המפורסמים בבורמה. אבל זו רק הייתה ההתחלה. כשרצינו להמשיך דרומה לעיר מולומיין, התעוררו הבעיות האמיתיות. בחברות האוטובוסים לא הסכימו למכור לנו כרטיסים. טענו שהאוטובוס מלא, למרות שראינו אותו עוזב למחרת חצי ריק. כששבנו מתוסכלים לאכסניה שלנו, בעל האכסניה שלנו אמר לנו שאיש המשטרה החשאית הורה לחברות האוטובוסים שלא למכור לנו כרטיסים. הוא הציע שאולי כדאי שנוריד את ה"תגים האלה". לא ציינו את זה קודם, אבל מרגע שהתחלנו להסתובב עם התגים, עוד בינגון[4], השתנה היחס של אנשים אלינו. מחד גיסא, אנשים רבים התחילו לשמור מאתנו מרחק, ונמנעו מלהתרועע אתנו, התנהגות שסותרת לחלוטין את ההתנהגות הבורמזית הטיפוסית, שהיא מסבירת פנים ונחמדה בצורה בלתי אפשרית כמעט, (ואכן, כששואלים את המבקרים בבורמה מה מיוחד בה, התשובה בפי רוב התרמילאים, הנה – האנשים. לא המקדשים המרהיבים בפאגאן, לא אגם אינלה – האנשים, הבורמזים – עם יוצא דופן בחביבות ובשמחת החיים שלו). לעומת רוב האנשים שהחלו להסתייג מאתנו, בלט מיעוט של אנשים שנפתחו בפנינו לחלוטין. אנשים שחשו גאווה רבה על כך שתיירים עונדים את תגי ה- NLD. אנשים פנו אלינו, שוחחו אתנו, הודו לנו, סיפרו לנו על הקשר שלהם למפלגה. זכינו לפגוש בזכות התגים חברי מפלגה רבים, אסירים פוליטיים לשעבר, אנשים אמיצים, שהמשיכו להעז ולקשור אתנו קשר, כשרוב הבורמזים נרתעו. אבל היינו בדרך דרומה – למולומיין. בעל המלון, הציע לנו ללכת לאזור תחנת האוטובוסים עם שחר, הוא הבטיח שבנו יסייע לנו למצוא רכב שייקח אותנו. קמנו השכם, התייצבנו בתחנה, ללא התגים, אך הבן לא הגיע. למזלנו הגיע בחור אחר, דובר אנגלית רהוטה שפתח בשיחה עמנו, וכשהבין את הבעיה שלנו, הציע לנו לנסוע בטנדר "פיק-אפ", ואפילו מצא עבורנו רכב כזה, שנסע למולומיין. הגענו בסוף למולומיין – עיר מדהימה. אבל זה כבר סיפור לפעם אחרת. מה שנשאר לספר זה על הפחד. על הפחד להסתובב בארץ זרה, ארץ פשיסטית, ארץ שבה שולטים משטרה סמויה, מאסרים פוליטיים, ועבודת פרך. ארץ בה שולט "מס' 1". לנסות להיות אמיץ במעשים קטנים – לענוד תג. לדעת שיש אנשים שעשו דברים אמיצים הרבה יותר[5] ויצאו ללא פגע, ועדיין לחשוש. הלא לא מדובר בארץ שמקדשת את ערך חיי האדם, והלא בקלות יכול תייר "להעלם" בדרום בורמה. לדעת שהמדיניות של המשטר הבורמזי היא על פי רוב להעניש דווקא את הבורמזים, על מעשים שעושים המערביים ועדיין לחשוש. פחד. ולא עשינו שום דבר אמיץ במיוחד.

אז למה אני כותב את כל זה עכשיו? הלא עברה יותר משנה מאז עזבנו את בורמה, עברו יותר משמונה חדשים מאז שבתי לארץ. מה מניע אותי לכתוב דווקא עכשיו? היום נזכרתי בפחד. נזכרתי בו כששמעתי על עוד מערבי-תייר שנפצע אנושות[6] כשעשה מעשים של תמיכה בעם הפלשתינאי ומחאה נגד הכיבוש. תייר אמיץ הרבה יותר ממני שנכנס לאזור מלחמה. שהלך די רחוק עם המחאה שלו. נורית ואני, חששנו שמא יגרשו אותנו מבורמה. שמא יטילו עלינו קנס, שמא יפריעו לנו לטייל. לכל היותר חששנו ממאסר. לא קינן בנו מעולם חשש אמיתי מפגיעה פיזית או מניסיון להרוג אותנו.  הידיעה הזאת ברדיו, נחתה עלי כמו אגרוף, ששיקף לי את התהומות אליהם הידרדרנו. כמי שחווה חוויה שיש בה דמיון מהצד השני של המתרס, הבנתי פתאום איך אנחנו נתפשים בעיני אחרים ולמה הפכנו.

אינני חושב שחייל צה"ל ניסה לפגוע בתיירים הללו בזדון. האצבע פשוט קלה מדי על ההדק, והרגל על הדוושה. אבל מהמקום של התייר במדינה תחת שלטון צבאי, אני מסוגל היום לראות את הרגל שלוחצת חזק על הגז במורד המדרון התלול. לראות את הבולדוזר ששועט בדרך בורמה.